באורי מהר"י קורקוס והרדב"ז על משנה תורה, הלכות ביאת מקדש ט׳:י״ב

12 זר ששימש בשבת חייב משום זרות ומשום שבת כו'. כ' מהר"י קורקוס ז"ל ביבמות פ' ד' אחין נחלקו ר' חייא ובר קפרא בזר ששימש בשבת ובע"מ ששימש בטומאה. וזר שאכל מליקה דר"ח סבר חייב שתים ובר קפרא סבר שאינו חייב אלא אחת. ובתחלה העמידו מחלוקתם באיסור כולל אליבא דר' יוסי. וביארו מאי איסור כולל איכא בשלמא זר כו' בע"מ כו' אלא מליקה בת אחת משכחת לה בכולל לא משכחת לה. ומכח קושיא זו העמידו דבאיסור בת אחת הוא דפליגי ואליבא דר' יוסי וביארו מאי איסור בת אחת איכא זר ששימש בשבת כגון דאייתי שתי שערות בשבת דהויא לי' זרות ושבת בהדי הדדי. בע"מ כגון שחתך אצבעו בסכין טמאה, וזהו שכתב בהשגות א"א שתיהם שבאו עליו בבת אחת כו'. ומ"מ לק"מ על רבינו דהא כיון דקי"ל איסור חל על איסור בין בכולל בין במוסיף בין בבת אחת אין אנו צריכים לפרש אותם בב"א. ותו שהרי עד כאן לא אדחי ההוא אוקמתא אלא משום זר שאכל מליקה אבל בזר ששימש בשבת. ובע"מ בטומאה שפיר מתוקמא בלא בת אחת ומשכחת כולל כאשר נתבאר. וא"כ הדבר ברור דבכל גונא חייב שתיים. ובר מכל דין והרי בגמ' הקשו לבר קפרא דעריב מליקה בהדייהו ואסקוה בתיובתא למימרא דבאיסור כולל הוא דפליגי ותרתי לחוד אתנייה רבי ואיהו מדעתיה עריב מליקה בהדייהו. וא"כ כר' חייא קי"ל בשני אלו ומשום כולל ואין צריך בהם לבת אחת. ומעתה איני מבין כוונת הר"א ז"ל שהצריך בהם בת אחת, והקשו בתוספ' כו' למה נקט זר בשבת. ובע"מ בטומאה. והוי מצי למינקט זר בשבת וזר בטומאה ותירצו דלא הוזהרו על הטומאה אלא כהנים דכתיב דבר אל אהרן ואל בניו וינזרו וגו' וכאשר נתבאר למעלה: והרר"ד ן' זמרא ז"ל כ' בהשגות א"א שתיהם שבאו עליו כו'. ונראה שרצה הרב ז"ל להעמידה אפי' אליבא דהנך תנאי דפליגי דאין איסור חל על איסור אלא בבת אחת. אבל להנך תנאי משכחת לה דזר קודם לשבת הי' מותר לעשות מלאכה ואסור לעבוד עבודה כשנכנס השבת. מגו דאיתוסיף עליו איסור כל מלאכה איתסר נמי משום עבודה דמקדש:

13 וכן בעל מום ששימש בטומאה כו'. כ' הרר"ד ן' זמרא ז"ל חייב משום טומאה ומשום בע"מ שהרי כשהי' בע"מ טהור הי' מותר ליכנס בעזרת הכהנים ולאכל בקדשים. נטמא מגו דאיתוסיף עליו שאסור ליכנס למקדש ולאכול קדשים נתוסף עליו נמי משום טמא שעבד. ואם נטמא ואח"כ נעשה בע"מ בכה"ג איצטרכינן למה שכתב הראב"ד ז"ל כגון שבאו בבת אחת: